לא משנה איזו פרדיגמה לשלום יציג ממשל טראמפ, הקץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נראה באופק. ניהול הסכסוך לטווח הארוך – גישה מעורפלת למדי שזקוקה כל העת לעיון מחודש – היא הדרך המציאותית היחידה לשפר במקצת את המצב בזירה הישראלית-פלסטינית.
מבוא
הסכסוך היהודי-ערבי או הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל (א”י) התפתח במהלך מאה השנים האחרונות. בשלושת העשורים האחרונים, רוב הניסיונות לפתור עימות אתני מבעבע זה סובבים סביב פרדיגמת “שתי מדינות לשני עמים”. תובנה מקובלת זאת גורסת חלוקת שטח ארץ ישראל כפי שהייתה תחת השלטון הבריטי (1917–1948) למדינה יהודית ומדינה ערבית שתתקיימנה בשלום זו לצד זו.
נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, הכריז שגם בכוונתו לכונן שלום בין הישראלים לפלסטינים, במה שהוא מכנה “עסקת המאה”. פרטיה של התוכנית האמריקנית החדשה עדיין אינם ידועים, אך סביר שהתוכנית אינה חורגת באופן משמעותי מפתרון שתי המדינות. אף שפרדיגמה זו הינה בעלת מוניטין, והיא נהנית כעת מפופולריות בחוגים האקדמיים והפוליטיים של ימינו, לא תמיד היא הייתה אופציה רלוונטית על סדר היום הבינלאומי.
מאמר זה פותח בסקירת שילוב הגורמים הפנימיים והבינלאומיים שהעלו את פרדיגמת פתרון שתי המדינות על סדר היום. לאחר מכן הוא מנתח את מצבו הנוכחי של מימוש הפרדיגמה. מסקנתו של מאמר זה היא כי לא סביר שנראה בעתיד הקרוב שלום יציב המושתת על פרדיגמת פתרון שתי המדינות, וזאת מפני שלושה טעמים עיקריים: למרבה הצער, שתי התנועות הלאומיות, זו הפלסטינית וזו הציונית, אינן קרובות להגעה לפשרה היסטורית; יתר על כן, לשתי החברות הנמצאות בסכסוך יש עדיין אנרגיות רבות מאוד להתמיד במאבק למען מטרות החשובות בעיניהן. הסיבה השלישית היא: הפלסטינים אינם מסוגלים לבנות מדינה משלהם.
נקודה אחרונה זו היא חשובה במיוחד. לפלסטינים ניתנה הזדמנות לבנות את מדינתם מאז 1994, אך הם יצרו רק “מדינה כושלת” שהיא מושחתת ואנרכית. הדבר נכון הן לגבי הרשות הפלסטינית בהנהגת הפת”ח בגדה המערבית, והן לגבי רצועת עזה שבשליטת חמאס. לפיכך, המסקנה הבלתי נמנעת היא שפתרון שתי המדינות אינו ישים בעתיד הקרוב.
חלקו האחרון של מאמר זה מתבונן באפשרויות בתחום המדיניוּת העומדות כעת בפני קובעי המדיניות המעורבים בהתמודדות עם הסכסוך. “בניית מדינה” היא האפשרות המועדפת על הקהילייה הבינלאומית. מנהיגים ישראליים ומערביים רבים עדיין טועים לחשוב שבאפשרותם לעסוק בבניית מדינה על מנת ליצור מדינה פלסטינית המוכנה לחיות בדו-קיום שלֵו עם ישראל. אך להנדסה פוליטית מן החוץ יש גבולות, כפי שהודגם היטב בעיראק, באפגניסטן ובמקומות אחרים. לחברה הפלסטינית יש עוד דרך ארוכה לעשות בטרם תגיע לבגרות ולמתינות פוליטית, ושינוי זה חייב לצמוח באופן טבעי מבפנים – דבר שייקח עשרות שנים, אם יקרה כלל ועיקר. אפשרות שנייה העולה מעת לעת היא “מדינה דו-לאומית” בעלת מנגנונים פוליטיים המאפשרים דו-קיום בשלום בין יהודים לערבים. רעיון המדינה הדו-לאומית, שנדחה על ידי שתי התנועות הלאומיות, אינו בהישג יד. אפשרות נוספת, המכונה לרוב “גישה אזורית”, תומכת במתן תפקיד גדול יותר למדינות ערב בענייניהם של הפלסטינים. גישה זו כרוכה בחיבור-מחדש של השטחים הפלסטיניים אל צורה כלשהי של שליטה וממשל אזרחי על ידי מצרים וירדן. לצורת חלוקה זו יש סיכוי רב יותר לייצב את המצב מכפי שיש לפרדיגמת שתי המדינות. אף שמדינות ערב תתנגדנה בתחילה לצעד זה, דיפלומטיה נבונה וניהול נבון של הסכסוך לטווח הארוך עשויים להניע אותן בכיוון זה. בהיעדר פתרון, דומה ש”ניהול הסכסוך” נראה כאופציה המציאותית ביותר.
ההיסטוריה של רעיון שתי המדינות
בשלב הראשון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני (1917–1948) היה המאבק בין-קהילתי, והציב שתי קהילות אתניות נבדלות זו מזו במאבק על אותה פיסת קרקע. כל קבוצה שאפה לבנות מבנים פוליטיים משל עצמה, ולהרחיב את השטח שתחת שליטתה. במהלך תקופה זו, מדינות ערב הפגינו מעורבות מעטה בלבד. סכסוכים בין-קהילתיים מאופיינים בעימות בעל עצימות נמוכה. חרף כך, ההדים הפוליטיים של המאבק הבין-קהילתי נעשו פחות נסבלים עבור בריטניה. באוגוסט 1936 הבחינה ממשלת בריטניה בהידרדרות בארץ ישראל וכינסה ועדה מלכותית, בראשות ויליאם רוברט פיל, על מנת לחקור את המצב ולנסח המלצות בתחום המדיניות. ביולי 1937 המליצה ועדת פיל על חלוקת הארץ בין יהודים וערבים לשתי מדינות בלתי-שוות בגודלן, ועל העברת אוכלוסין. ההיגיון היה שאם שתי קהילות אתניות אינן מסוגלות לחיות יחד, הפרדה היא האופציה הטובה ביותר. זו הייתה גם המלצתה של ממשלת בריטניה במקרה של הודו, שנים מספר לאחר מכן, בתקווה להגביל את המתחים בתת-היבשת.
ערביי א”י דחו את הצעתה של ועדת פיל משום שהם שללו את זכותם של היהודים לכונן ישות פוליטית יהודית. עשור לאחר מכן, ב-1947, הוצעה תוכנית חלוקה נוספת, הפעם על ידי ועדה שמינה האו”ם. ערביי א”י, כמו גם מנהיגיהן של מדינות ערב השכנות, דחו שוב את ההצעה מפני שלא יכלו להסכים ליצירתה של מדינה יהודית. אך הפעם, ממשלת בריטניה החליטה לסיים את נוכחותה במקום, ויצרה בכך חלל מדיני. במאי 1948 הכריזה הקהילה היהודית על הקמת מדינה, ולמעשה בכך הסתיים שלב הסכסוך הבין-קהילתי.
השלב השני של הסכסוך היה בעיקרו בין-מדינתי. הוא החל עם הקמתה של מדינת ישראל, עת תקפו צבאותיהן של מדינות ערב השכנות את המדינה החדשה. מלחמת 1948 הובילה לחלוקה הלכה למעשה של א”י, חלוקה ששיקפה את יחסי הכוחות בין שני הצדדים. ישראל החזיקה ב-78 אחוזים מן השטח וצבאות ערב הפולשים לקחו את היתר. הירדנים שלטו במה שנקרא “הגדה המערבית” (יהודה ושומרון), המצרים שלטו על רצועת עזה, והסורים החזיקו בפלחים מן השטח שבצפון הארץ. מצרים וירדן, ששלטו בפלסטינים מ-1948 ועד 1967, לא עשו כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית ולא הופעל עליהן כל לחץ מבית או מחוץ לעשות כן. הלאומיות הפלסטינית הייתה חלשה בשנות הארבעים, ומדינה פלסטינית מעולם לא התקיימה.1 כאשר ירדן סיפחה את הגדה המערבית, ב-1949, נעשו תושביה אזרחים ירדניים. מצרים, לעומת זאת, החזיקה את עזה תחת שלטון צבאי.
במהלך תקופת הסכסוך הבין-מדינתי שבין השנים 1948–1967 מילאו הפלסטינים תפקיד מוגבל בלבד. פרדיגמת שתי המדינות נעדרה מסדר היום הבינלאומי. במקום זאת, הסכסוך היה בין מדינות ערב לבין המדינה היהודית ה”לא-לגיטימית”. היחסים בין ישראל לשכנותיה היו זרועי תקריות אלימות, לרבות שתי מלחמות בין-מדינתיות גדולות (אוקטובר 1956 ויוני 1967). החלטת מועצת הביטחון של האו”ם מספר 242, שהתקבלה בנובמבר 1967 ועסקה בתוצאותיה של מלחמת 1967, הפכה לאחד ממסמכי הייחוס העיקריים בניסיונות להשכין שלום בשנים שלאחר מכן. ההחלטה לא הזכירה “פלסטינים” כלל, אלא רק קראה למציאת פתרון לבעיית הפליטים. הפלסטינים נתפשו כבעיה הומניטרית; לא כקבוצה אתנית הזכאית לזכויות פוליטיות קולקטיביות ושמגיעה לה מדינה נפרדת. במהלך שלב זה של הסכסוך ולאחריו הוכפפה הסוגיה הפלסטינית, שתמיד הייתה כלי שרת של הפוליטיקה הפנים-ערבית, לאינטרסים של מדינות ערב.
במהלך השלב השלישי, בין מלחמת 1967 לבין הסכם אוסלו ב-1993, לבש הסכסוך ממדים שהם גם בין-מדינתיים וגם בין-קהילתיים. במהלך תקופה זו התרחשו כמה עימותים צבאיים בין-מדינתיים, לרבות מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ (1969–1970) ומלחמת יום הכיפורים (1973) בחזיתות המצרית והסורית. במהלך מלחמת שלום הגליל ב-1982 היו התנגשויות בין כוחות ישראליים וסוריים, אולם השתתפו גם מיליציות פלסטיניות, דבר שהדגיש את הממד האתני של הסכסוך. ב-1979 דעכה עצימותו של הממד הבין-מדינתי לאחר שמצרים, המדינה הערבית החזקה והחשובה ביותר, חתמה על הסכם שלום עם ישראל בחודש מרץ של אותה שנה. נטישתה של מצרים את הקואליציה הצבאית הערבית באמצע שנות ה-1970 הביאה גם לדעיכה כללית בשימוש בכוח נרחב. לאחר 1982 לא היו עוד מלחמות בקנה מידה גדול בין ישראל לבין המדינות השכנות. במהלך מלחמת המפרץ, ב-1991, שיגרה עיראק טילים לעבר ישראל, אך הישראלים לא הגיבו.
בעוד הממד הבין-מדינתי של הסכסוך הישראלי-ערבי דועך, ולאור העובדה שהערבים הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה חיו תחת שלטון ישראלי, עברו הממדים האתניים למרכז הבמה. מיד לאחר 1967 ניסתה ישראל לקדם אופציה פלסטינית באמצעות הידברות עם ההנהגה המקומית של הערבים הפלסטינים. מסיבות שונות סירבו המנהיגים הפלסטינים לקחת אחריות על הניסיון להגיע להסכם עם ישראל. הם גם ציינו שהיו אזרחי ירדן, ושההאשמים המשיכו להפעיל את השפעתם בגדה המערבית. לאחר מכן אימצה ישראל “אוריינטציה ירדנית” שניסתה להגיע לתוכנית חלוקה חדשה עם הממלכה ההאשמית, שהיה לה אויב משותף עם ישראל – התנועה הלאומית הפלסטינית.
עם זאת, התמסדותה ההולכת וגוברת של התנועה הלאומית הפלסטינית הלכה ושחקה את הטענה הירדנית כי ירדן מייצגת את הפלסטינים, כמו גם את אמינותה של האוריינטציה הירדנית של ישראל. הדבר הוביל ל”פלסטיניזציה” של הסכסוך, ומשמעות הדבר הייתה שהפלסטינים הפכו כעת לסוגיה פוליטית בעלת תהודה ציבורית גדולה יותר והמהווה איום פוליטי הולך וגובר על ישראל. בעקבות זאת שבה פרדיגמת שתי המדינות והופיעה. מקורותיו של שינוי זה היו רבים ושונים.
ראשית, הייתה התגבשות של זהות פלסטינית שנבעה מן העובדה שהפלסטינים כבר לא נמצאו תחת שלטון ערבי אלא תחת שלטונם של יהודים, עם הנבדל מהם דתית ואתנית. במהלך תקופה זו קיבל הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף) הכרה בינלאומית. ב-1974 הוכר אש”ף בפסגה הערבית בקהיר כנציגם “היחיד” של הפלסטינים, והוענק לו גם מעמד של משקיף באו”ם. יתרה מכך, הסכמי קמפ דיוויד משנת 1978 בין ישראל למצרים הכירו ב”זכויותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים”, והציעו שלטון עצמי (אוטונומיה) לערבים החיים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובכך חיברו את שני השטחים ליחידה מדינית אחת, חרף ההפרדה המרחבית והתרבותית ביניהם. האוטונומיה שהוצעה לפלסטינים על ידי הממשלה בהובלת הליכוד נועדה למנוע מדינה פלסטינית; אך רוב הצדדים (אפילו ישראל) ראו אותה כמובילה להיווצרותה של ישות פלסטינית עוברית. פרדיגמת שתי המדינות אף נעשתה רעיון עכשווי משהחלה הקהילייה הבינלאומית לראות את אש”ף כתנועת שחרור הזכאית להקים מדינה. עם זאת הפלסטינים דחו את האוטונומיה, מכיוון שעדיין התנגדו לקיומה של מדינה יהודית. בדיעבד ניכר שהייתה זו שגיאה פוליטית קשה, מכיוון שהשטחים הכילו באותה עת רק 20,000 מתיישבים יהודים.
שנית, המאבק הפלסטיני זכה לתמיכה בינלאומית נוספת לאחר פרוץ האינתיפאדה, המרד הפלסטיני בשטחים שתחת שלטון ישראל, בדצמבר 1987. האינתיפאדה סייעה לחזק את התפישה שלפיה הפלסטינים מצויים תחת כיבוש – הסדר פוליטי שהלך ונעשה לא תקין פוליטית. היא גם סימנה כי הסכסוך הישראלי-ערבי אינו עוד סכסוך צבאי בקנה מידה גדול, אלא עימות “בעצימות נמוכה” שבו יש פחות שימוש לכלי נשק “מדינתיים”, כגון מטוסים וטנקים.
שלישית, האינתיפאדה הביאה מנהיגות חדשה לחזית התנועה הלאומית הפלסטינית – פלסטינים שלחמו בכיבוש הישראלי בתוך השטחים. אף שלהלכה הם היו כפופים לאש”ף, “אנשי פנים” אלו האמינו שההיכרות האינטימית שלהם עם האויב הישראלי מציבה אותם בעמדה טובה יותר לשם ניסוח אסטרטגיה לאומית פלסטינית. הם גילו ריאליזם רב יותר בתנועה הלאומית הפלסטינית, במונחים של ההבנה מה ניתן להשיג במסגרת מאבק נגד המדינה הישראלית החזקה, ותחושה מסוימת של דחיפות במסגרת הטיפול בבעיות הפלסטיניות. זרימתם של מתיישבים ישראלים אל תוך השטחים לאחר 1977 הובילה להבנה שהזמן אינו משחק בהכרח לטובת הפלסטינים. “אנשי הפנים” תמכו בהסכמה לחלוקת הארץ על פי קווי 1967 ובניהול משא ומתן על נסיגה מן השטחים הכבושים. “אנשי הפנים” היו בין הגורמים המרכזיים אשר דחקו את אש”ף מן המצע המקורי שלו, ששלל את זכות קיומה של ישראל, לעבר קבלתה של נוסחה של שתי מדינות. בנובמבר 1988 הסכים אש”ף להחלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם משנת 1947 (תוכנית החלוקה שהגה האו”ם). עמדה חדשה זו סימנה לרבים כי לתנועה הלאומית הפלסטינית יש פוטנציאל להפוך לשותפה לחלוקה ולשלום עם הישראלים.
במקביל לתהליכים אלו בצד הערבי השתנו הגישות הישראליות כלפי הפלסטינים, באופן ששיקף הבנה רבה יותר כלפי השאיפות המדיניות הפלסטיניות, כמו גם נכונות רבה יותר להיענות להן. ההתנגדות בקרב העילית הפוליטית הישראלית להקמתה של מדינה פלסטינית נשחקה, ו”אופציה פלסטינית” החליפה בהדרגה את האופציה הירדנית – הסכם עם הממלכה ההאשמית. ההכרזה הירדנית ביולי 1988, שוויתרה על כל התביעות בגדה המערבית, ביטאה את ההיסוס של ירדן הרשמית לדבר בשם הבעיה הפלסטינית, וערערה עוד יותר את העדפתה של ישראל את ירדן כשותפה.
יותר ישראלים הכירו ביתרונות התנועה הלאומית הפלסטינית תחת הנהגת הפת”ח כשותף לחלוקה. בסופו של דבר, יצחק רבין, שהיה תומך של האופציה הירדנית, השתכנע שאש”ף בשל להסכם. השינוי באמונותיו של רבין הוביל להסכם אוסלו בספטמבר 1993, שתאם את השקפתו הכללית של רבין על ההתמודדות עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.2 ההסכם שנחתם על מדשאת הבית הלבן גילם גישה הדרגתית של צעד אחר צעד, שהותירה את ההכרעה בנוגע לטיבה ולגבולותיה של הישות הפלסטינית לשלב שני של התהליך. לעת עתה, הביטחון הכולל הושאר בידי ישראל. נוסף על כך, ירושלים הייתה מחוץ לשטח שנועד להיות בשליטה פלסטינית.
הסכם זה בישר את השלב הרביעי של הסכסוך (1993–2000). עבור רבין, ורוב הישראלים, הסכם אוסלו היווה את תחילתו של תהליך היפרדות מן הפלסטינים, תהליך שבסופו של דבר אמור להוביל לחלוקה שתושג במשא ומתן.
נדמה היה שעמדותיו החדשות של אש”ף פותרות את הבעיה הנצחית של מציאת שותף שיסכים לקדם חלוקה. עבור רבין עסקת החליפין הייתה בעיקרה מסירת שטחים לשליטה פלסטינית בתמורה לביטחון, בעוד שאדריכלי תהליך אוסלו, שמעון פרס ויוסי ביילין, דגלו ברעיונות של יחסי גומלין שלווים ושילוב באזור. אף שרבין היסס להתחייב בשם ישראל להסכמה למדינה פלסטינית, פתרון שתי המדינות שב ועלה על הפרק כתרופת פלא, ונעשו ניסיונות להוציא פרדיגמה זו אל הפועל. האמונה הייתה שהפיכת אש”ף מתנועת שחרור לגוף בעל היגיון מדינתי היא בעלת השפעה מייצבת, מכיוון שמדינות מתנהגות באופן רציונלי יותר מארגונים תת-מדינתיים. הן נתונות ללחצים מבית ומחוץ שיש להם השפעה ממתנת על התנהגותן. מצרים, מדינה ערבית, עשתה שלום עם ישראל. ראוי לציין שהממד הבין-מדינתי של הסכסוך הישראלי-ערבי דולל אף יותר לאחר הסכם השלום עם ירדן ב-1994, שהגבול של ישראל עימה הוא הארוך ביותר מבין גבולותיה.
הרשות הפלסטינית (רש”פ), שהוקמה ב-1994, שנשלטה על ידי “אנשים מן החוץ”, הייתה אמורה להשתלט על השטחים שהצבא הישראלי פינה. תפקידה של הישות החדשה היה להגשים את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, לספק חוק וסדר, ולמנוע טרור נגד ישראל. על מנת להשיג מטרות אלו ניתן לרשות הפלסטינית היתר להקים כוח משטרה חזק. רבות מן היחידות הפלסטיניות הצבאיות המוצבות במדינות ערב אף הורשו להיכנס לרשות, שקיבלה נשק מישראל. לבסוף, הייתה ציפייה מן הרשות לנהל עם ישראל משא ומתן על הסדר של קבע, שיוביל לפשרה היסטורית בין שתי התנועות הלאומיות.
אך חזון זה של תהליך שלום היה זרוע בעיות. בפסגת קמפ דיוויד, ביולי 2000, נעשה ניסיון להציל את התהליך. בעידודו של הנשיא ביל קלינטון הציע ראש הממשלה אהוד ברק ליאסר ערפאת ויתורים טריטוריאליים חסרי תקדים, לרבות חלוקה של ירושלים, והסכים להקמתה של מדינה פלסטינית. עם זאת הצעותיה של ישראל נדחו, ולאחר מכן פרצה בספטמבר מערכה של טרור פלסטיני.
מסע הטרור המכונה אינתיפאדה השנייה סימן את תחילתו של השלב החמישי של הסכסוך. שלב זה מאופיין בכמה מגמות מנוגדות. מחד גיסא נוצר דפוס של אלימות תכופה במסגרת העימות בעל העצימות הנמוכה בין ישראל לבין הפלסטינים. מבנה האלימות הפלסטינית הלך ונעשה מבוזר יותר, בעוד ארגונים נוספים משתתפים במסע הטרור נגד ישראל. תגובתה של ישראל, שבתחילה הייתה מוגבלת, הוחלפה ב-2002 במאמץ צבאי כולל לשים קץ למסע הטרור באמצעות כיבוש מחדש של הגדה המערבית. מתקפה זו השיבה את השליטה הצבאית, ואף יותר חשוב, את זו המודיעינית, של ישראל בגדה המערבית, והפחיתה בהדרגה באופן ניכר את רמת הטרור נגד מטרות יהודיות.
מאידך גיסא, ממשלות ישראל והרשות הפלסטינית, בתמיכת “הקהילייה הבינלאומית”, המשיכו לדבוק רשמית בפרדיגמת פתרון שתי המדינות. תמימות דעים בינלאומית זו זכתה לחיזוק באוקטובר 2001, כאשר לראשונה קרא נשיא אמריקני (ג’ורג’ וו’ בוש) להקמתה של מדינה פלסטינית דמוקרטית. במרץ 2002 העבירה ארצות הברית את החלטה 1397 של מועצת הביטחון של האו”ם (הראשונה מאז תוכנית החלוקה המקורית מ-1947) שקראה מפורשות ליצירתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, אף נסוגה חד-צדדית מעזה ב-2005 (ופינתה גם את המתיישבים הישראלים), ובכך אותתה על נכונותה של ישראל להיפרד משטחים ועל רצונה בהיפרדות מן הפלסטינים.
במקביל לכך התערער מעמדה של המפלגה השלטת ברשות הפלסטינית, פת”ח, עקב שחיתות וממשל קלוקל, דבר שיצר קרקע פורייה לקסמו ההולך וגובר של חמאס האסלאמיסטי הרדיקלי – ארגון המתנגד נחרצות לקיומה של המדינה היהודית. עלייתו של חמאס בפוליטיקה הפלסטינית אינו מקל, כמובן, על החיפוש הנצחי אחר שותף מתאים לשלום. חרף כך, חמאס הצליח למלא את הריק שהותירה הרשות הכושלת. הוא פיתח מערכת של שירותים עבור האוכלוסייה ושידר תדמית של הנהגה ישרה המסורה לצורכי העם. חמאס אף ניצח בבחירות הפלסטיניות בינואר 2006, וביוני 2007 השתלט על עזה בכוח, לאחר משבר פוליטי ברשות. פיצולה של הישות הפלסטינית לשתי יחידות פוליטיות נפרדות הציב מכשול נוסף בפני החיפוש אחר השלום, ובישר שלב חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
השלב השישי, שהחל ב-2007 ונמשך עד היום, עדיין מפגין ניסיונות “לפתור” את הסכסוך, אך קיימת מודעות גדלה והולכת לקשיים הכרוכים בהגעה להסכם מקיף. בנובמבר 2007 פתחה ארה”ב מחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני על סוגיות הליבה של הסכסוך (תהליך אנאפוליס), בתקווה להגיע להסכם מקיף שיבוצע בזמן מתאים בעתיד (“הסכם מדף”). מאמץ דיפלומטי זה העלה חרס.
ב-2007 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט הצעה נדיבה אף יותר מזו של ברק ב-2000. לפי ההצעה, ישראל תעביר לפלסטינים 93 אחוזים מן הגדה המערבית (בתוספת כל רצועת עזה), בתמורה לשטח בגדה המערבית שיישאר בידיה של ישראל. אולמרט הציע חילופי שטחים של 5.5 אחוזים שייתנו לפלסטינים שטח בסמוך לרצועת עזה. אולמרט הציג את ההצעה לאבו מאזן, נשיא הרשות הפלסטינית, כחלק מהסכם עקרוני על גבולות, פליטים והסדרי ביטחון בין ישראל לבין מדינה פלסטינית שתקום בעתיד. עבאס, כמו קודמו יאסר ערפאת, דחה את הוויתורים הישראליים ואת ההזדמנות להקים מדינה פלסטינית במסגרת הסכמות עם ישראל.
הנשיא ברק אובמה (2009–2017), שהאמין בפתרון שתי המדינות, הקדיש גם הוא זמן ומאמץ על מנת להביא את שני הצדדים לנהל משא ומתן על הסכם מקיף. בנובמבר 2009 הוא השיג מראש הממשלה בנימין נתניהו ויתור חסר תקדים – הקפאה בת אחד-עשר חודשים בפעילות ההתיישבות – על מנת לאתחל את שיחות השלום. המשא ומתן, שהחל ביולי 2013 והסתיים תשעה חודשים לאחר מכן, לא הוביל להסכם שלום. לקראת סוף המשא ומתן החליטה ארה”ב להציג מסגרת מקיפה לקראת הסכם בנוגע לכל הסוגיות השנויות במחלוקת, לרבות מדינה פלסטינית. אף שנתניהו הסכים לנהל משא ומתן על התוכנית האמריקנית הקשה לעיכול, אבו מאזן לא השיב. התנהגותו רק אישרה את הדפוס הפלסטיני הסרבני.
נשיא ארה”ב הנוכחי, דונלד טראמפ, החליט גם הוא להתערב בעשיית השלום בין ישראל לבין הפלסטינים. הוא הבטיח את “עסקת המאה”, ושלח את שליחיו למזרח התיכון על מנת לאמוד את המצב ולהגות תוכנית שלום חדשה. נראה שטראמפ מעוניין במטרייה של מדינות ערב עבור תוכניתו. בעוד שנתניהו קיבל בברכה את השליחים האמריקנים, הפלסטינים – שכעסו על החלטתו של טראמפ להעביר את שגרירות ארה”ב לירושלים ועל הקיצוץ שקיצץ טראמפ בכספים שנועדו לרש”פ ולאונר”א – הפסיקו לקיים שיחות עם ממשל טראמפ. אבו מאזן אף חרג מן השיח הדיפלומטי המקובל כשקילל שוב ושוב את הנשיא האמריקני בגסות רוח.
בעת כתיבת שורות אלו, קווי המתאר של “עסקת המאה” עדיין אינם ידועים לציבור. אך בהינתן העבר הסרבני המתמשך של הפלסטינים, כל הצעה המבוססת על פרדיגמת שתי המדינות אינה נראית מעשית כלל ועיקר.
כישלון פרדיגמת שתי המדינות
כפי שמעידה ההיסטוריה המפורטת לעיל, פרדיגמת פתרון שתי המדינות מבוססת על שתי הנחות עיקריות שלא התממשו. ההנחה הראשונה הייתה שפשרה היסטורית בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין התנועה הלאומית הציונית נמצאת בהישג יד (וכי מדינה פלסטינית תחיה בשלום לצד ישראל). ההנחה השנייה הייתה שבהינתן ההזדמנות לבנות מדינה, התנועה הלאומית הפלסטינית תפעל ברצון למען השגתה של מטרה זו. שתי ההנחות נראות כתלושות מן המציאות הפוליטית הנוכחית.
גישותיהן של הנפשות הפועלות בנוגע לסוגיות הליבה – ירושלים, הפליטים והגבולות – נבדלות מדי, וגישור על הפערים נראה כבלתי אפשרי. לא בטוח שממשלת ישראל הייתה שורדת ניסיון להוציא אל הפועל את “מתווה קלינטון” משנת 2000, שהרחיק לכת אל מעבר לוויתוריו הבלתי נתפשים של ברק. מה שאולי היה אפשרי אז כבר אינו אופציה בפוליטיקה הישראלית. עמדותיה של ישראל הקשיחו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה; תפיסת האיומים גברה, והובילה לדעיכה ניכרת בתמיכתה של ישראל בוויתורים כלפי הפלסטינים. לאחר שנת 2000, רוב הישראלים הפסיקו להאמין שהרשות הפלסטינית יכולה לספק שלום. יותר משני שלישים מן היהודים בישראל מתנגדים לוויתור על ריבונות על הר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים. מעל 60 אחוזים מהיהודים אינם מאמינים שוויתורים בירושלים ישימו קץ לטרור הפלסטיני או לתביעות פלסטיניות נוספות. ברמות כאלו של תפיסת איום, לא סביר שחלוקה של אזורים אורבניים, במיוחד בירה שהיא מושא למחלוקת עזה, תוליד יציבות.
אהוד ברק, ראש הממשלה הישראלי שהרחיק לכת בניסיון להיענות לדרישות הפלסטיניות בפסגת קמפ דיוויד ב-2000, טבע את המונח “אין פרטנר” לתיאור הסרבנות הפלסטינית. רוב הישראלים האמינו בכך, ופקפקו ביכולתו של משא ומתן לגשר על הפער. לפיכך, בהיעדר שותף נראה לעין לשלום, הגישה החד-צדדית הפכה לאופציה המועדפת. זו הסיבה לכך שבנייתה של גדר ההפרדה והנסיגה החד-צדדית מעזה ב-2005 היו פופולריות. ההבטחה לבצע נסיגות חד-צדדיות נוספות הייתה המפתח להצלחתה האלקטורלית, בשנת 2006, של מפלגת קדימה שרק הוקמה.
החד-צדדיות מבטאת התפכחות מתהליך השלום והבנה מפוכחת שלא קיים שותף פלסטיני הנכון לפשרה היסטורית עם התנועה הציונית, אפילו במחיר של ויתורים ישראליים כואבים. בשל התמיכה בפרדיגמת שתי המדינות ובתהליך אוסלו, דבק בשמאל הישראלי הכישלון של תהליך אוסלו והובטח שלטונה הארוך של מפלגת הליכוד השמרנית.
הפלסטינים לא התגמשו מספיק על מנת לאפשר פשרה. למעשה, הגוף הפוליטי הפלסטיני נעשה עוין יותר כלפי ישראל, כפי שמעידות התבססותו של שלטון החמאס בעזה והפופולריות הגוברת שלו בגדה המערבית. כמעט בלתי נתפש שהפלסטינים, בגיבוי העולם המוסלמי, יעניקו אי פעם ליהודים את הזכות לשלוט במה שעבור המוסלמים הוא חראם אל-שריף, הר הבית בירושלים. במשך שנים ערכו הפלסטינים מערכה עזה להכחשת הקשרים ההיסטוריים של היהודים להר הבית. בדומה לכך, נראה שהרשות הפלסטינית עודנה נחושה לדרוש את “זכות השיבה” עבור פליטים פלסטינים אל תוך ישראל, סוגיה שהיא בעלת חשיבות אדירה באתוס הפלסטיני, אך מהווה טאבו אפילו עבור ישראלים “יוניים” ביותר.
לא מציאותי לצפות ש”דיפלומטיה יצירתית” תוכל להתגבר על מחלוקות טריטוריאליות. יתרה מכך, חרף העובדה שהמערכת הפוליטית בישראל הדגימה את יכולתה לפנות יישובים מסיני, מעזה ומהגדה המערבית, לא מציאותי באותה מידה לצפות מישראל לחזור לגבולות 1967, צעד שידרוש גירוש של מאות אלפי יהודים מיהודה ושומרון.
אפשרות אחת היא שישראל תפצה את הרשות באמצעות שטח בנגב (בסמוך לעזה) בתמורה לחלקים מן הגדה המערבית שאותם היא תספח (“גושי ההתיישבות”). עתידה של בקעת הירדן (כ-15 אחוזים מן הגדה המערבית, אזור שהאוכלוסייה הערבית בו דלילה), שהיא חיונית לביטחונה של ישראל, שנוי גם הוא במחלוקת בין ישראל לפלסטינים. לבסוף, חזרה לגבולות 1967 תיתן לפלסטינים רק 22 אחוזים ממה שהם רואים כמולדתם, והדבר מעלה את השאלה האם פשרה כזו תהיה מקובלת על התנועה הלאומית הפלסטינית או רק תזרע את הזרעים לעלייתה של ישות מדינית לא מרוצה השואפת להתפשטות טריטוריאלית.
האם הפלסטינים יוכלו למנוע את המשך השימוש בשטחם כבסיס למחבלים ו/או ככן שיגור עבור קסאמים וטילים בעלי טווח ארוך יותר?3 נראה שהאירועים בעזה עונים על שאלה זו בשלילה, הערכה הנתמכת על ידי העובדה שכמעט 80 אחוזים מן הפלסטינים מאמינים שאפילו לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית הפיוס הוא בלתי אפשרי בדור הנוכחי.4
ושוב, כפי שעזה מדגימה, חלוקה לא בהכרח תוביל למדינה פלסטינית החיה בשלום לצד ישראל. ספק אם ההיגד שמעמד של מדינה מוביל באופן בלתי נמנע להתנהגות אחראית הוא נכון, בהינתן מספר המנהיגים שהובילו את מדינותיהם לתהום. התרבות הפוליטית הפלסטינית מפגינה קיצוניות, דהיינו, דבקות עיקשת באתוס של “זכות השיבה” עבור הפליטים. מערכת החינוך הפלסטינית והתקשורת הפלסטינית במתכונתן הנוכחית מסיתות נגד יהודים, המואשמים בכל צרותיהם של הפלסטינים. כל סקר הנערך בין הפלסטינים אינו מעיד על נכונות רבה להגיע לפשרה.
יתרה מכך, לאחר שנת 2000, המודל לחיקוי עבור פלסטינים צעירים הוא השאהיד (הקדוש המעונה) שמפוצץ את עצמו בתוך קהל יהודי. רמת התמיכה של פלסטינים בפעולות אלימות נגד מטרות ישראליות היא כבירה.
למרבה הצער, בנקודה זו בהיסטוריה, החברה הפלסטינית השבויה בקסמו של אתוס לאומני ואסלאמי, אינה מסוגלת לעשות מה שנחוץ על מנת לשים קץ לסכסוך: פשרה היסטורית עם התנועה הציונית. הסרבנות הפלסטינית ניצחה בכל עת שבה פשרה של ממש עמדה על סדר היום; הצעת קמפ דיוויד ב-2000 והצעתו של אולמרט ב-2007 הן הדוגמאות המפורסמות ביותר. לא סביר ש”עסקת המאה” תהווה הצעה טובה יותר.
הטרגדיה היא שעם התקדמות ההיסטוריה יש לישראל פחות שטח להציע לפלסטינים, והדבר רק מעצים את מרירותם וייאושם. התקווה שניתן יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור היא אשליה. כל זה רק יהפוך ישות פלסטינית לישות אירידנטית שאינה שבעת רצון מגבולותיה ונחושה להשתמש בכוח על מנת להגדיל את שטחה.
תמצית פרדיגמת שתי המדינות – מדינה אחת ליהודים ומדינה אחרת לפלסטינים – אף לא הופנמה על ידי הנהגת הרשות הפלסטינית. ראוי לציין שחלק מ”אנשי הפנים” חזרו בהם מהסכמתם לחלוקה, במיוחד לאחר פרוץ מסע הטרור נגד ישראל בספטמבר 2000, ושחקו בכך אף יותר את התמיכה בקרב הפלסטינים בדו-קיום עם המדינה היהודית. אפילו אבו מאזן ה”מתון” דוחה את הרעיון שעל ישראל להיות מדינה יהודית. הוא התנגד נחרצות לכלילת אזכורים כלשהם של ישראל כמדינה יהודית בהצהרה המסכמת של פסגת אנאפוליס בנובמבר 2007. 5
לבסוף, תפקידו הפוליטי הגדול יותר של חמאס, שרואה את עצם קיומה של ישראל כחילול קודש דתי, חותר תחת הסיכויים הקלושים להגיע לפשרה. מעזה שיגר חמאס אלפי טילים לשטח ישראל. נראה שהמתקפות הנמשכות על ישראל מעזה שתחת שלטון חמאס מעידות כי “סיום הכיבוש” ו”פינוי יישובים” אינם תנאים מספיקים לשם סיום הסכסוך. כפי שפרשת עזה מבהירה, השפעתו ההולכת וגדלה של חמאס מקשיחה את העמדות הפלסטיניות נגד ישראל ומקשה על ההגעה להסכם, אם לא הופכת אותה לבלתי אפשרית. אין סיבה להאמין שחיזוק גורמים אסלאמיסטיים רדיקליים יוביל למתינות. הדבר מרחיק את הפלסטינים מפשרה אף יותר.
הראיות מעלות את השאלות הבאות: עד כמה מעוניינים הפלסטינים במדינה? האם המשך הסכסוך במטרה להשמיד את המדינה היהודית הוא בעדיפות גבוהה יותר?
סביר מאוד שהסכסוך יימשך. הטעם העיקרי לכך הוא שלשתי החברות הנאבקות עדיין יש אנרגיות להמשיך להילחם, והכי חשוב, לשאת כאב, על מנת להשיג מטרות פוליטיות. הלאומנות מעניקה לאנשים השראה לשאת כאב ומצוקה במסגרת מלחמות לאומיות. בדומה לכך הדת, ובמיוחד הקיצוניות הדתית, היא כוח פוליטי רב עוצמה. ארגונים בעלי מניעים פוליטיים, כדוגמת חמאס או הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, טוענים שמכיוון שהאל הכול-יכול תומך במאבקם, הניצחון מובטח אף אם מעת לעת סופגים מפלות. השקפה ארוכת-טווח זו מולידה סבלנות ומחזקת את הנכונות לקיים עימות מתמשך.
לעיתים קרובות, לא ההזדמנות לפשרה מיטבית היא ששמה קץ לעימות אתני מתמשך, אלא דווקא תשישות חברתית. אם כאב הוא הגורם בעל ההשפעה הרבה ביותר על עקומת הלמידה של חברות, נראה שהישראלים והפלסטינים לא סבלו מספיק על מנת להגיע לפשרה. שתי החברות מוכנות להמשיך להילחם ולשאת באובדן.
ההנחה הבעייתית השנייה של פרדיגמת שתי המדינות היא שבהינתן הסיכוי לבנות מדינה, התנועה הלאומית הפלסטינית תצליח בניסיון כזה. למרבה הצער, בנייתה של מדינה לא התרחשה. לא לכל קבוצה אתנית יש יכולות לבנות מדינה. כשניתנה להם ההזדמנות לשלטון עצמי, יאסר ערפאת ואש”ף הקימו מערכת פוליטית מושחתת, לא יעילה, מופקרת ודיקטטורית. הרש”פ תחת ערפאת הייתה מערכת ביזנטינית שבמסגרתה שלט הוא באמצעות טקטיקות של הפרד-ומשול. בכך שהתיר תחרות בין מנהיגים, סוכנויות, ואף מיליציות, הפך את עצמו לפוסק המוחלט ולמחלק המשרות והגמולים. מערכת מבוזרת זו הידרדרה בסופו של דבר לתוהו ובוהו ואנדרלמוסיה (פאודה).
הכשל העיקרי שבשיטה נבע מן התחום החיוני ביותר לבניית מדינה – המונופול על השימוש בכוח. שלל המיליציות החמושות קראו תיגר על הסמכות המרכזית, ושימרו מצב שבו הקהילה הפלסטינית שסועה ומפוצלת. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה הסדר הפוליטי התמוטט, והפך את הרשות ל”מדינה כושלת”. סוג זה של מדינות מתאפיין בהיעדר מונופול על השימוש בכוח; עשיית צדק חלקי בלבד; חוסר יכולת לקיים אקלים משפטי ורגולטורי המאפשר יוזמה פרטית, סחר פתוח והשקעה מן החוץ, וקושי לענות על צרכיה הבסיסיים של האוכלוסייה במובנים של בריאות, חינוך ושירותים חברתיים אחרים.
אבו מאזן, שנבחר בינואר 2005 לעמוד בראש הרש”פ, לא הצליח להתעלות אל מעבר למורשתו הפוליטית של ערפאת. מעמדו הפוליטי בקרב הפלסטינים נמוך בהרבה מזה של קודמו, הוא נרתע מעימות עם הכנופיות החמושות ולא הצליח לרכז את שירותי הביטחון.
הרש”פ נחלשה ואף פוצלה עקב עלייתו של חמאס בפוליטיקה הפלסטינית. כפי שהאירועים בעזה מדגימים, עוצמתו הגדלה של חמאס מקטינה את הסיכוי שהוא יפרק את הזרוע הצבאית שלו, דבר שבתורו הופך את מסעה של הרש”פ להשגת מונופול על השימוש בכוח בשטחים הפלסטיניים למטרה רחוקה יותר להשגה. לבסוף, השתלטותו של חמאס על עזה ביוני 2007 הייתה שיאו של הפיצול ברש”פ. ראוי לציין שאפילו חמאס לא הצליח להשיג מונופול על השימוש בכוח בעזה, ואִפשר את קיומם של ארגונים וכנופיות חמושים.
לא סביר שהמשא ומתן המתחדש לפרקים להשגת “אחדות לאומית” בין חמאס לבין הרש”פ יוביל לכינונה של שליטה של הרש”פ על עזה. למעשה, פעילות צה”ל בגדה המערבית מונעות השתלטות של חמאס על ערים גם בגדה. עלייתה של עזה כישות פוליטית נפרדת היא עובדה מוגמרת המוסיפה ומערערת את פרדיגמת שתי המדינות. יתרה מכך, הממד האסלאמיסטי הרדיקלי של חמאס ועלייתן של קבוצות פאן-אסלאמיות בעזה מחלישים את הלאומיות הפלסטינית. תנועות אסלאמיות אלו דוגלות בעלייתו של מבנה פוליטי פאן-אסלאמי מקיף, במקום זהות לאומית פרטיקולריסטית. סקר שנערך על ידי סוכנות של האו”ם במרץ 2009 אף הראה כי 47 אחוזים מבני הנוער הפלסטינים ברש”פ ובעזה מזהים את עצמם כמוסלמים ולא כפלסטינים.6 הלאומיות הפלסטינית החילונית מצויה בדעיכה, והדבר נכון גם לגבי לאומיות חילונית בחלקים אחרים של האזור.
האפיזודה של סלאם פיאד היא שיעור מאלף בהבנת התרבות הפוליטית הפלסטינית הקלוקלת. פיאד, כלכלן פלסטיני מוכשר שעבד עבור הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, מונה על ידי יאסר ערפאת ב-2002 לשמש כשר האוצר ברש”פ. משימתו הייתה לבנות פקידות מקצועית ולשים קץ לחוסר הסדר הפיננסי. הוא התפטר בנובמבר 2005 על מנת לרוץ כמנהיג מפלגת “הדרך השלישית” בבחירות לבית הנבחרים בשנת 2006. חרף ביצועיו הטובים של פיאד במשרד האוצר המפלגה זכתה רק ב-2.41% מקולות הבוחרים, נתון שמעיד על הפופולריות של הרפורמות שלו. פיאד, שזכה להערכה רבה במערב ובישראל, מונה שוב לשר אוצר במרץ 2007 על ידי אבו מאזן, ושלושה חודשים לאחר מכן הפך לראש הממשלה, תפקיד שבו החזיק עד לאפריל 2013. אז התפטר עקב חילוקי דעות פוליטיים בינו לבין אבו מאזן בנוגע למדיניות כלכלית. פיאד היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לרש”פ – הוא עסק בבניית מדינה – ולמרות זאת הוא לא זכה לפופולריות בקרב הפלסטינים, ובסופו של דבר נאלץ לעזוב.
ההבנה שהרשות הפלסטינית אינה גוף פוליטי מתפקד חדרה בהדרגה לתודעתה של הקהילייה הבינלאומית. התקשורת הבינלאומית, שברובה היא פרו-פלסטינית, מטילה אף היא יותר ויותר ספק בהיתכנותה של נוסחת שתי המדינות. בין כלי התקשורת שזו עמדתם ניתן למנות את ה”לונדון טיימס” וה”ניו יורק טיימס” היוקרתיים.7 אפילו השיח הדיפלומטי הבינלאומי סביב המשא ומתן באנאפוליס הכיר בחוסר היכולת של הרש”פ לשמש כשותפה של ישראל לשלום, בכך שמארגני המו”מ תמכו בהנחת טיוטת הסכם השלום כשיושג “על המדף”. זו הייתה הודאה שבשתיקה בכך שהרש”פ אינה מסוגלת ליישם שום הסכם, ושנחוץ עוד זמן על מנת שהרש”פ תפתח את היכולת למלא תפקיד כזה.
אף מבקשי טובתם של הפלסטינים הבינו את חוסר היכולת הפלסטיני בתחום בניית המדינה. על מנת לתקן מצב זה, כמה מהם הציעו נאמנות בינלאומית שתטפח את הפלסטינים ותביא אותם למצב שבו הם מסוגלים לקיים מדינה. לדוגמה, מרטין אינדיק, דיפלומט אמריקני בדימוס שהיה מעורב בתהליך השלום, הציע להעביר את האחריות השלטונית בגדה המערבית ובעזה לברית בהנהגת ארה”ב ולהכניס לאזור כוחות אמריקניים ו/או בינלאומיים שישמרו על השלום. 8
לאור מה שמתרחש בעולם הערבי מאז “האביב הערבי”, כישלונה של התנועה הלאומית הפלסטינית לכונן מדינה אינו מפתיע. לוב, סוריה ותימן התפרקו; סומליה, לבנון, עיראק ואפילו מצרים מתמודדות עם מיליציות. נראה שהתרבות הפוליטית הערבית בת-זמננו מתקשה עד מאוד בקיום מבנים מדינתיים.
מדיניוּת אפשרית
מה ניתן לעשות בנוגע לרשות הפלסטינית החלשה ולעלייתו של חמאס? רוב בקהילייה הבינלאומית עודו מאמין כיום בפרדיגמת שתי המדינות, מתוך הנחה שהסדר פוליטי כזה הוא מתכון לשלום וליציבות. הוא מאמין שבניית מדינה היא דבר נחוץ, וכי היא יכולה להצליח. נראה שממשל טראמפ מסכים עם תחזית זו, בהניחו שמספיק “גזרים” ישנו את ההתנהגות הפלסטינית. אופציה תאורטית שנייה לעתיד היא יצירתה של “מדינה דו-לאומית.” אופציה שלישית היא “הסדר אזורי” שבו מצרים וירדן נושאות בנטל ההתמודדות עם הבעיה הפלסטינית. לבסוף, בהיעדר פתרון מיידי, קיימת האסטרטגיה של “ניהול הסכסוך”. אסטרטגיה זו שואפת למזער את עלותו של עימות מתמשך ולקנות זמן לפיתוחן של חלופות אטרקטיביות יותר בעתיד. להלן תיבחן כל אחת מאופציות אלו.
בניית מדינה פלסטינית
הספרות העוסקת בתופעת ה”מדינה הכושלת” מדגימה נטייה ברורה להמליץ על תגבור המאמצים לבנות מדינה ולחזק את המשילות בתור האמצעי המועדף להתמודדות עם הבעיה. ארה”ב לקחה אחריות על אימון הצבא הפלסטיני, והתוצאות מעורבות. ענפי ממשל אחרים נהנים מהדרכה וסיוע מן החוץ. ככלל, המאמצים הבינלאומיים להשיב את הסדר הפוליטי הפלסטיני על כנו לא הובילו לתוצאה הרצויה.
יתרה מכך, עלייתו של חמאס חיזקה אף יותר את המגמות הצנטרפוגליות בפוליטיקה הפלסטינית. המעבר לקיום כמדינה מחייב מונופול על השימוש בכוח, ומונופול זה אינו ניתן להשגה עד שמלחמת אזרחים או עימות צבאי יפתרו את הבעיה. יחידות הביטחון הפלסטיניות שאומנו על ידי ארה”ב נכנעו למתקפת חמאס בעזה, וכאשר הוצבו בגדה המערבית הן נמנעו מלפרק אזרחים מנשקם. המנהיג הפלסטיני אבו מאזן הוא חלש, ואין לו לגיטימציה. הוא לא היה במצב שיאפשר לו לשחק תפקיד של סוכן שינוי.
כיום הוא זקן וחולה, ומאבק ירושה כבר מתנהל. בהיעדר כל מנגנון חוקתי המסדיר החלפת המנהיג, השאלה מי יהיה מנהיגה העתידי של הרש”פ תוכרע באמצעות שימוש בכוח. ישנה גם אפשרות לפיצול נוסף של הרשות.
הניסיון לסייע לכלכלה הפלסטינית להקל על הקושי שבפרויקט בניית המדינה היה בעייתי. ספק אם המערכת הפלסטינית המושחתת יכולה להפיק יתרונות כלכליים נרחבים. סיוע זר מסיבי שניתן – אחד הגבוהים בעולם לנפש – לא הצליח לחלחל מטה אל ההמונים. השחיתות הייתה תמיד היבט מוכר של הסיוע בתחום הפיתוח. יתרה מכך, מצבם הבעייתי של החוק והסדר מנוגד ליצירתו של אקלים המעודד פעילות כלכלית וצמיחה כלכלית, וסביר שיכשיל את מאמציה של הקהילייה הבינלאומית לספק סיוע לפלסטינים. לעיתים קרובות, הרצון הטוב והכוונות הטובות שהניעו את הסיוע הבינלאומי מתעלמים מיכולת הקיבול של מדינה. סיוע כלכלי מן החוץ הוא “מועיל רק כמו יכולתן של הכלכלה והממשלה המקבלות אותו לעשות בו שימוש נבון ויצרני”.9 יתר על כן, שיעורי הצמיחה הכלכלית הנחוצים על מנת לעמוד בשיעור הפוריות של הפלסטינים הם בלתי סבירים בעליל, ולמעשה חורצים את גורלם של הפלסטינים לעוני רב יותר בעתיד הקרוב. לבסוף, אין כל ראיה לכך שעלייה ברמת החיים בקרב הפלסטינים מובילה למשא ומתן לשלום. מסע הטרור של שנת 2000 החל לאחר שנים רצופות אחדות של צמיחה כלכלית ועלייה ברמת החיים.
גם נאמנות בינלאומית (Trusteeship) אינה מהווה מכשיר מבטיח לבניית מדינות. לא ברור האם האמריקנים מוכנים למעורבות מסוג זה. אינסטינקטים בדלניים נעשו תופעה נרחבת יותר בקרב האמריקנים, כמו גם בבית הלבן. הממשל האמריקני הנוכחי אינו שותף להנחה שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין דחוף ביותר לשם הפחתת המתחים במזרח התיכון.
אף אם היה ניתן לפתות את האמריקנים ו/או את האירופים לקחת אחריות על השלטון על הפלסטינים, סיכויי ההצלחה שלהם היו זעירים. סקירה היסטורית בנוגע לשימוש בכוחות זרים לשם עשיית שלום – בניגוד לשמירה על השלום – אינו מעודד. כוחות לשמירה על השלום מוצבים במקום לאחר שהושג הסכם בין הצדדים, בדרך כלל בעקבות תשישות (בוסניה) או תבוסתו של צד אחד (הסרבים בקוסובו). יתרה מכך, ההצלחה היחסית ביוגוסלביה לשעבר ובמזרח טימור באה לאחר גלים גדולים של טיהור אתני שהובילו לחיכוך מופחת בין האוכלוסיות היריבות.
במקרה שלנו, לפלסטינים, במיוחד לקיצונים שבהם, עדיין יש כוח ניכר. הכוחות הזרים המוצעים עתידים לבוא במקום הסכם דו-צדדי. נוסף על כך, כוחות לשמירה על השלום שהוצבו בזירה הערבית-ישראלית נכשלו שוב ושוב בהשגת מטרותיהם בעבר; לדוגמה, כוחות האו”ם על הגבול עם מצרים לא מילאו את תפקידם ב-1967. הם התעלמו מחששותיה של ישראל, ופונו מן האזור משדרשה זאת מצרים. כוחות יוניפי”ל בדרום לבנון נחלו גם הם כישלון בחציצה יעילה בין הניצים. לעיתים הם אף שיתפו פעולה עם אויביה של ישראל.
גם הניסיון האמריקני לעשות שלום לא היה מבטיח. הנכונות לסבול אובדן במקרים שלא הוגדרו כחיוניים עבור ביטחונה של ארה”ב היא נמוכה. ארצות הברית נסוגה מלבנון ב-1982 ומסומליה ב-1992 עקב התנגדות מקומית. המעורבות הצבאית הקצרה של ארצות הברית בהאיטי ב-1994 לא השיגה את מטרתה. השתלטותה של ארה”ב על אפגניסטן לא הכחידה לחלוטין את מרכזי הטרור, ולא השיגה יציבות. בדומה לכך, הניסיון האמריקני בעיראק אינו מעודד. ככלל, יכולתה האימפריאלית של ארה”ב ונחישותה להביא סדר לחלקים שונים של העולם, במיוחד אזורים מוסלמיים עוינים, מוטלות בספק.
בכל מקרה, הציפיות שהפלסטינים יבנו מדינה מודרנית בעתיד הקרוב, אפילו עם סיוע מערבי, הן נאיביות. בנייתן של מדינות לאום באירופה נמשכה מאות שנים. למעט מצרים, ישות היסטורית שיש לה מידה של רציפות פוליטית, ניסיונות לבנות מדינות במזרח התיכון נחלו הצלחה חלקית בלבד. לבנון, עיראק וסומליה הן כולן דוגמאות לישויות פוליטיות הנאבקות עם בעיית כינונה של סמכות מרכזית ועם המודרניות.
מדינה דו-לאומית
קיימת אסכולה השוללת את התבונה שבחלוקות שטחים. מגוון של תבניות פוליטיות הוצעו לשם ייצובן של מדינות בעלות ריבוי אוכלוסיות אתניות כדוגמת “קונסוציונליזם”, אוטונומיה או פדרליזם, הסדרי שיתוף בסמכויות שלא היו יעילים אל מול יריבויות אתניות מתמשכות. חרף דבקותה של התנועה הלאומית הפלסטינית בפתרון של מדינה אחת בעבר (“מדינה חילונית דמוקרטית בפלסטין”), ואיומים פלסטיניים מדי פעם בפעם לחזור לעדיפות זו, נראה שבכוונתן של שתי התנועות הלאומיות ליצור מבנה פוליטי נפרד משלהן. קשה לדמיין את השתיים משתפות פעולה בתוך מדינה יחידאית. בהיעדר מידה של אמון ורצון לחלוק גורל משותף, כוחות צנטריפוגליים עלולים להתברר כחזקים מכדי למנוע משברים פוליטיים חוזרים ונשנים, ובסופו של דבר התמוטטות. הקהילייה הבינלאומית גם אינה נוטה להעדיף הסדר כזה או לכפותו.
ובכל זאת, לדברי כמה חוגים יוניים, המדינה הדו-לאומית תקום באופן בלתי נמנע כתוצאה מהמשך המצב הקיים בשל מגמות דמוגרפיות. משלוקחים בחשבון את שיעורי הילודה הגבוהים יותר של ערבים, יהודים יהיו מיעוט באזור שממערב לנהר הירדן. יתרה מכך, נוכחותן של התנחלויות רבות, יחד עם כוחם הפוליטי של המתנחלים, יוצרת מצב שבו חלוקה כבר אינה אפשרית. נטען שמשמען של מגמות אלו הוא קיצה של ישראל כמדינה יהודית והפיכתה, הלכה למעשה, למדינה דו-לאומית. פחדים כאלו מסבירים את תחושת הדחיפות והנדיבות הטריטוריאלית שמפגינים אותם חוגים יוניים בישראל.
השקפה כזו מגזימה במשקלן של מגמות דמוגרפיות. קיימים פחות פלסטינים בגדה המערבית מכפי שהאמונה המקובלת גורסת, ושיעור הילודה שלהם פוחת. וחשוב מכך, הצפי האמור ממעיט מערכן של היכולת והנחישות של המערכת הפוליטית הישראלית לשמר את האופי היהודי והדמוקרטי של המדינה באמצעות התנתקות מאזורים המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים, ופירוקן של התנחלויות באותם אזורים. ב-1981, ישראל פינתה את יישוביה בסיני; ב-2005, ישראל פירקה את כל ההתנחלויות שלה בעזה ועוד התנחלויות מספר בגדה המערבית. כאמור, נסיגות חד-צדדיות מהלכות קסם על הישראלים, ופינויָן של התנחלויות מבודדות נוספות אינו תרחיש מופרך. יתרה מכך, ישראל בנתה גדר ביטחון שבעיקרה נצמדת לגבולות 1967 (היא מקיפה את גושי ההתיישבות), המסמנת את קווי המתאר של גבול ההפרדה העתידי מן הפלסטינים. נוסף על כך, אין כל סיבה שלא ניתן יהיה לסבול יישובים יהודיים כמיעוט בתוך מדינה פלסטינית. חרף קיומן של התנחלויות ביהודה ושומרון, ההיפרדות נותרת אופציה במקרה שישראל תתמודד עם איום אמיתי של פתרון של מדינה אחת.
הגישה האזורית
הקשיים ביישומה של פרדיגמת שתי המדינות הובילו לחשיבה מחודשת מצד ישראל בנוגע לבעיה הפלסטינית. מכיוון שנראה שהפלסטינים אינם רוצים או מסוגלים למנוע טרור משטחם, ומכיוון שהישראלים אינם רוצים לשלוט עליהם, מיהו השחקן האחראי המתאים למשימה? על בסיס עברן הקולוניאלי של בריטניה וצרפת במזרח התיכון, נאמנות בינלאומית היא הצעה בעייתית. ההיסטוריה מעידה כי רק ערבים יכולים לשלוט על ערבים בשיטות ערביות. מצרים וירדן נראות כמועמדות למלא תפקיד גדול יותר בענייניהם של הפלסטינים. מדינות אלו חתמו על הסכמי שלום עם ישראל, ומתנהגות באחריות רבה יותר מהנהגת הרש”פ. יתרה מכך, הן זכו להצלחה יחסית לפני 1967 בהכלת התנועה הלאומית הפלסטינית ובשליטה על הערבים הפלסטינים. נוסף על כך, יותר ישראלים נוטים לזהות את מצרים וירדן כשותפות העתידיות לחלוקתה של ארץ ישראל. כיום, שתי המדינות מעדיפות לשמור על מרחק.
חרף השגותיהם, המצרים הולכים ומגיעים לאיטם למסקנה שאין באפשרותם להתנתק מרצועת עזה, וכי יש להם אינטרס להכיל את המשטר האסלאמיסטי הרדיקלי. “חמאסטן” ברצועת עזה מאיימת על היציבות הפנימית, מכיוון שהיא מעודדת את האופוזיציה המורכבת מן האחים המוסלמים. השפעתה של מצרים הורגשה ברצועה לאחר נסיגתה החד-צדדית של ישראל (באוגוסט 2005), והתגברה לאחר השתלטות חמאס ביוני 2007. בינואר 2008 ארגן חמאס פריצה מסיבית של הגבול עם מצרים – איתות מבשר רעות עבור ההנהגה המצרית. יתר על כן, מצרים מילאה תפקיד ראשי בתיווך בהגעה לקץ המבצעים הישראלים בעזה בחורף 2008–2009 ובקיץ 2014. אמצעי הלחץ שלה עודם מופעלים על מנת למנוע הסלמות מסוכנות בחילופי המהלומות בין עזה לישראל.
קהיר רואה בחוסר חשק את שיבתה לרצועת עזה. מעורבותה שם היא הרע במיעוטו לעומת עלייתה של ישות חמאס חזקה שם. מצרים כבר מספקת כמות מסוימת של חשמל, ומעבר רפיח בין הרצועה למצרים משמש מעת לעת כשסתום לחץ עבור העזתים. בקיץ 2008 הציעה קהיר לשלוח פלוגות לעזה כחלק מכוח ערבי במסגרת תוכנית רחבה יותר לייצוב הרש”פ. אף שחמאס מתנגד להתערבות מצרית, הנהגת הרש”פ מוכנה לשקול לתת למצרים למלא תפקיד. המודעות הגוברת בקהיר לכך שעזה תחת חמאס הפכה לשלוחה של איראן מניעה את מצרים להתערב בענייניה של עזה. מצרים אף משתפת פעולה עם ישראל בשכנוע הנהגת חמאס להימנע מירי על ישראל. סביר שמעורבות מצרית גדולה יותר בעזה תבטיח תמיכה פוליטית ממדינות ערב המתונות שרואות בחשש את עלייתה של איראן הפונדמנטליסטית בענייני האזור. אך לא סביר שהמעורבות המצרית המוגבלת בעזה תצמח ללקיחת אחריות על עזה.
ייתכן שגם הירדנים יחליטו שזהות פלסטינית רוויזיוניסטית המטופחת בגדה המערבית מאיימת יתר על המידה על מדינתם ושלכן חובה להתמודד עימה, עקב הבעיה הדמוגרפית שהם עצמם מתמודדים עימה של שיעור גבוה מדי של פלסטינים ירדנים. ירי קטיושות או קסאמים בגדה המערבית, שהם בעלי טווח המגיע עד ירדן, היא אפשרות הגורמת לירדנים להביט על המציאות נכוחה והמובילה לשינוי בגישה. פלסטינים רבים מוכנים לשלטון ירדני. בסופו של דבר, ירדן נראית כמקום המצוי תחת ממשל טוב בהרבה מזה של הרש”פ. הרעיון להציב כוחות פלסטיניים בהובלה ירדנית (חטיבת באדר) בגדה המערבית מוצג מדי פעם בפעם. החייאתו של רעיון הפדרציה המשותפת של ירדן והגדה המערבית, בהובלת ההאשמים, קוסם לאלו מבין הפלסטינים הצמאים לשלווה ויציבות. הירדנים יכולים למלא ריק הקיים במסגרת פינוי ישראלי של שטחים מחלקים בגדה המערבית.
תוצאה אחת של האכזבה הגדולה שפלסטינים רבים חשים מן התנועה הלאומית שלהם עשויה לאפשר מעבר מפרדיגמה של שתי מדינות לגישה אזורית מצרית-ירדנית. ניכר שפלסטינים רבים מתוסכלים ומאוכזבים מביצועיהם של המוסדות הפוליטיים שלהם. ישנם פלסטינים המציעים לפרק את הרש”פ, ופלסטינים רבים מאמינים שחברתם אינה נעה בכיוון הנכון. יתרה מכך, הזהות הלאומית הפלסטינית היא יחסית צעירה ונזילה, וקבלתה של זהות לאומית שונה היא אפשרית. ההיסטוריה מספקת דוגמאות רבות לזהויות קבוצתיות שעברו שינוי.
הכוונתה-מחדש של עזה לעבר מצרים וחיבורה-מחדש של הגדה המערבית לירדן נראות כדרך יעילה יותר להתמודד עם הלאומיות הפלסטינית מאשר להעניק לה מדינה. ייתכן שהענקה כזו תהיה אטרקטיבית עבור הפלסטינים, אך פחות עבור מצרים וירדן. מדוע שהן תעמסנה על מדינותיהן את הנטל של פלסטינים סוררים, שבחלקם הם מוסלמים רדיקליים?
ייתכן שיהיה קל יותר לירדן ולמצרים להפוך למעורבות יותר תחת כסות של דיפלומטיה. מעורבותן תוכל לזכות ללגיטימציה בכך שהן תטענה שהן עומדות למלא תפקיד ביניים עד שהפלסטינים יהיו בשלים לשלטון עצמי. גישה אזורית כזו אינה מציעה בהכרח פתרון חף מבעיות שישים קץ לכל האלימות; היא לא תמנע אי-בהירות לגבי ריבונות וגבולות. עם זאת, עירובן של מדינות אחראיות כדוגמת ירדן ומצרים הוא לפחות ניסיון מציאותי להתמודד עם מה שאלמלא כן נותר חלום פוליטי בלתי מושג.
חריגה קיצונית כזו מן התובנה הבינלאומית המקובלת תחייב שינוי מדיניות מצד ארה”ב. חרף המפלות שחוותה במזרח התיכון, ארצות הברית נותרת מעצמה שיש לה אינטרסים באזור. היא שותפה למטרה של הגבלת ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של הסכסוך. יתרה מכך, היא המעצמה המתאימה ביותר לחלק תמריצים להתנהגות אחראית, שיגרמו למצרים ולירדן למלא תפקיד חיובי יותר בענייניהם של הפלסטינים. האם לחץ דיפלומטי מצד ארה”ב וסיוע כלכלי מסיבי מצידה ישנו את הרתיעה המצרית והירדנית מנטילת אחריות גדולה יותר בזירה הפלסטינית? התשובה הראשונית לשאלה המוצגת היא שלילית.
ניהול הסכסוך
ניהול הסכסוך מהווה אופציה רביעית להתמודדות עם המאבק הישראלי-פלסטיני. למרבה הצער, לא לכל סכסוך מתמשך קיים פתרון זמין באופן מיידי. נראה שהמחלוקת הישראלית-פלסטינית אינה בשלה להכרעה בעתיד הנראה לעין. בהיעדר הסכם המושג במשא ומתן, האסטרטגיה המתאימה להתמודדות עם הבעיה הפלסטינית היא “ניהול הסכסוך”. מטרתה של אסטרטגיה כזו היא מזעור עלותו של סכסוך מזוין, ושימור החירות לבצע מהלכים פוליטיים. במונחים מבצעיים, המטרות הן להכיל טרור, להגביל את סבלן של החברות הישראלית והפלסטינית ולמנוע הסלמה. היעדרה של מטרה סופית ברורה אינו מעורר השראה; אך ניהול הסכסוך עשוי להיות הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצב מורכב.
אף שראש הממשלה נתניהו דבק רשמית בנוסחת שתי המדינות (עם הסתייגויות), ממשלתו עברה בפועל לאסטרטגיה של ניהול הסכסוך. המטרה היא לקנות זמן, בתקווה שהעתיד יזמן חלופות טובות יותר. בנקודה כלשהי בעתיד ייתכן שנחזה בעלייתה של הנהגה פלסטינית בוגרת ופרגמטית יותר, או בהתפתחויות פוליטיות אחרות המסייעות לפתרון סכסוכים.
אסטרטגיית ניהול הסכסוך מצריכה סדרה של צעדים צבאיים ודיפלומטיים משולבים בזירה הפנימית והבינלאומית כדי להתמודד עם הפלסטינים. האסטרטגיה מחייבת המשך שליטתה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, שהיא נחוצה על מנת לשמור על ביטחונה של ישראל. הצד הראשון הוא שימוש מושכל בכוח, המבדיל בין מחבלים שמגיע להם למות לבין עוברי אורח שמעדיפים לא להיות מעורבים בפעולות אלימות. אף שעל ישראל להפגין איפוק במסגרת השימוש שהיא עושה בכוח, עליה לשמור על כוח ההרתעה שלה, המחייב הפגנת נחישות מדי פעם על מנת לעשות שימוש בצעדים צבאיים. ברור ששימוש מדוד כזה בכוח אינו קל להשגה.
את השימוש בכוח (“מקלות”) כלפי הפלסטינים יש להשלים באמצעות “גזרים”. לישראל אין אינטרס בכך ששכניה ירעבו ללחם, ולפיכך היא מעודדת מאמצים בינלאומיים לתמיכה בכלכלה הפלסטינית. אך סיוע זר לפלסטינים חייב להיות מובחן וממוקד. יש למנוע עזרה מאת ארגונים העוסקים בפעילויות BDS או התומכים בתשתיות טרור. בנוסף, יש למזער הזדמנויות לשחיתות.
אין הרבה מה לצפות מן הרש”פ. שיתוף הפעולה הביטחוני המוגבל עם הרש”פ מתמקד בציד של פעילי חמאס המנסים לחתור תחת הרשות. לישראל ולרשות יש אינטרס משותף למנוע השתלטות של חמאס על הגדה המערבית. למעשה, רוב המעצרים (כשני שלישים) מבוצעים על ידי צה”ל, ובמידה רבה אבו מאזן יושב על כידוניה של ישראל. ישראל דרשה שינויים בתקשורת ובמערכת החינוך של הרש”פ על מנת להפחית את השנאה המופצת נגד יהודים; אף שהרש”פ התנגדה לדרישות אלו, על ישראל להמשיך להתעקש על שינוי המסרים הפלסטיניים המופצים לעם על מנת לפתוח פתח לאפשרות של דו-קיום בשלום בדור הבא.
ריסון במדיניות ההתיישבות נחוץ על מנת לשמר את אופציית ההיפרדות. רוב הישראלים מוכנים בעיקרון לוויתורים טריטוריאליים (למעט ירושלים, גושי ההתיישבות ובקעת הירדן), ואינם מתנגדים לחלוקה של ארץ ישראל בעתיד עם שותף שוחר שלום. ההתיישבות העולה בקנה אחד עם העדפותיו של הרוב הגדול של הציבור הישראלי מבטיחה לכידות חברתית – יסוד קריטי ביכולתה של החברה הישראלית לעמוד בעימות מתמשך.
בנייה סלקטיבית ביהודה ושומרון תשקיט גם את הביקורת בחוגים ידידותיים כלפי ישראל בחו”ל, במיוחד בארה”ב. אם יופעל עליה לחץ תוכל ישראל לשקול לפרק התנחלויות מבודדות, צעד שיתרום להפחתת החיכוך בין יהודים לערבים פלסטינים. שיתוף פעולה אסטרטגי עם וושינגטון הוא חשוב ביותר. ארה”ב חייבת להבין את מה שישראל עושה, אפילו אם אין הסכמה על מדיניותה.
ייתכן שארה”ב בשלה לשינוי פרדיגמה לאחר ש”עסקת המאה” תושאר בצד הדרך, כפי שעלה בגורלן של תוכניות שלום קודמות רבות. ארה”ב ויתר הקהילייה הבינלאומית עשויות להגיע להבנה שיש מעלות ב”שב ואל תעשה”. לעיתים קרובות ממשלות עושות שימוש גס בכוחן, ועליהן להגביל את פעילויותיהן בזירה הבינלאומית למניעתם של אסונות הומניטריים.
על ישראל להשקיע זמן ומאמץ בשינוי הפריזמה השלטת בוושינגטון ביחס לסכסוך. ממשל טראמפ, שמנסה להשיג תמיכה ממדינות ערב בנוסחאות חדשות, עשוי להיות פתוח לשינוי פרדיגמטי. על ישראל לנסות למצוא סוכני שינוי בין בעלי בריתה בתוך המערכת הפוליטית האמריקנית. רק לאחר שוושינגטון תהיה פתוחה לצורך בפרדיגמה חדשה, ניתן יהיה להשיק מסע דיפלומטיה ציבורית המכוּוָן לחלקים אחרים של העולם.
לעת עתה, אסטרטגיית ניהול הסכסוך היא בת-קיימא. רוב הישראלים תומכים אינסטינקטיבית באסטרטגיה של ניהול הסכסוך. מבית, קיימת תמימות דעים רבה סביב המסקנה הבלתי נמנעת שאין שותף פלסטיני אמיתי לשלום. נוכחותה הצבאית המוגבלת של ישראל בגדה המערבית נתפשת על ידי רוב הציבור ככורח ביטחוני שנועד למנוע טרור, והשימוש בכוח בהקשר זה נתפש כלגיטימי.
ברמה הבינלאומית, הדחיפות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני התפוגגה במידת מה, והדבר מאפשר חיפוש רגוע יותר אחר השלום בין ישראלים לפלסטינים. מדיניות חוץ רוסית שרירית יותר תחת פוטין, התחרות העזה יותר בין סין לארה”ב, צרות כלכליות ופוליטיות בתוך האיחוד האירופי וגלי פליטים הנוהרים לעבר אירופה – הם בין הגורמים שהעבירו את הסוגיה הפלסטינית לעדיפות נמוכה יותר בסדר היום הבינלאומי.
בדומה לכך, ההתפתחויות במזרח התיכון הסירו את תשומת הלב מן הסוגיה הפלסטינית. בעקבות “האביב הערבי” התברר כי המזרח התיכון שרוי במשבר סוציו-פוליטי עמוק שאין לו קשר רב למתרחש בארץ הקודש. יתרה מכך, מדינות ערב שהיו נושאות הדגל של המטרה הפלסטינית עסוקות מאוד בסוגיות אחרות, מבית ומחוץ. הסוגיה הניצבת בראש סדר יומן של רוב מדינות ערב היא האיום האיראני; איום המקרב אותן אל עבר ישראל. מגמה זו מתחזקת על ידי החששות מנסיגתה של ארה”ב מן המזרח התיכון (במובן זה, טראמפ אינו שונה מאובמה).
מצרים, ירדן ואפילו מדינות ערביות אחרות, אף שהן משלמות מס שפתיים לחיפוש אחר פתרון של שתי מדינות, עשויות לשתף פעולה עם ישראל בהגבלת ההדים שיוצרת המחלוקת הישראלית-פלסטינית, מפני שהן ניצבות מול איראן, שכוחה הולך ומתעצם, מול הרדיקליזם האסלאמי, ויש להן אינטרס לבודד את חמאס ולמזער את השפעתו.
המגמות הבינלאומית והאזוריות מאפשרות חופש פעולה רב יותר לישראל להמשיך את ניהול סכסוך. תחזיות קודרות על אודות “בידודה” הבינלאומי של ישראל אם לא תיפתר הבעיה הפלסטינית לא התממשו. למעשה, הדיפלומטיה הישראלית נוחלת הצלחות רבות, וישראל הופכת למוקד משיכה בשל מה שיש לה להציע. הבעיה הפלסטינית כמעט אינה ממלאת תפקיד ביחסיה הדו-צדדיים של ישראל עם רוב מדינות העולם.
נראה שהמסקנה היא שלישראל אין כל ברֵרה אלא לחכות לימים טובים יותר, ובינתיים לא להסתכן במעשים פזיזים כסיפוח שטחים או נסיגות חד-צדדיות. אסטרטגיית ניהול סכסוך מחייבת סבלנות, מתינות וגמישות, והיא רצופת חוסר ודאות. מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה המכוּוָן לדינמיקות האזוריות והבינלאומיות המתהוות.
העתיד תמיד לוט בערפל, אך נראה שגורם הזמן משחק לטובתה של ישראל. ישראל היא סיפור הצלחה, ונראה שפערי העוצמה בין ישראל לבין אויביה הולכים וגדלים עם הזמן.10
סיכום ומסקנות
הולך ומתברר יותר ויותר כי פתרון שתי מדינות בארץ הקודש אינו עובד. פשרה היסטורית בין שתי התנועות הלאומיות הנאבקות על אותה פיסת קרקע אינה בהישג יד. נראה שהתנועה הלאומית הפלסטינית אינה מסוגלת להקים מדינה יציבה, בת-קיימא ושאינה אלימה. סביר שליקוייה של הרש”פ ימשיכו להתקיים בעתיד הנראה לעין, וכך גם מטרותיו של החמאס לבצע השמדת עם, ואין לקהילייה הבינלאומית ו/או לישראל הרבה מה לעשות על מנת לשנות את התנהגותם של הפלסטינים. רק שינוי מבפנים יכול לדלל את השפעותיהן השליליות של הלאומנות והרדיקליזציה האסלאמית בקרב הפלסטינים.למרבה הצער, התנועה הלאומית הפלסטינית הצמיחה עד כה מנהיגות גרועה. הסיכויים שמנהיגים פלסטינים המסוגלים להתמודד בהצלחה עם המודרניזציה ועם בניית מדינה יופיעו ביום שאחרי אבו מאזן נמוכים.
רק ההבנה שהרשות הפלסטינית היא כישלון תאפשר את עלייתה של פרדיגמה חדשה, ותשים קץ לאשליית פתרון שתי המדינות. חרף כישלונה של פרדיגמה זו בסיפוק מנגנון מתאים לפתרון המחלוקת הישראלית-פלסטינית, עדיין קשה להתגבר על כוח האינרציה של החשיבה המיושנת ולחשוב במונחים של פרדיגמה חדשה.
ניתן להבחין כיום בקווי המתאר של הסדר טוב יותר שיחליף את הרש”פ, אם כי ייתכן שיידרש זמן על מנת שהקהילייה הבינלאומית תאמץ תוכנית חלוקה חדשה – “הגישה האזורית”. מצרים וירדן הן שותפות טובות יותר לחלוקה מחודשת של ארץ ישראל המאוכלסת על ידי העזתים, תושבי הגדה המערבית והישראלים. נכון לעת זו, מצרים וירדן אינן מעוניינות לשאת בנטל.
לעת עתה, ניהול הסכסוך הוא האופציה הטובה ביותר למזעורן של עלויות הסכסוך ולקניית זמן עד עלייתן של אופציות פוליטיות טובות יותר. משקיצו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו נראה באופק, סביר שניהול הסכסוך – אסטרטגיה מעורפלת במקצת שיש צורך להעריכה מחדש כל העת – הוא הדרך המציאותית היחידה לשפר במקצת את המצב בזירה הישראלית-פלסטינית.
******
מאמר זה הוא נוסח מעודכן במידה רבה של “The Rise and Demise of the Two State Paradigm”, Orbis, Vol. 53, No. 2 (Spring 2009), pp. 265–283.
[1] עד עצם היום הזה, תחושת החיבור לזהויות שאינן לאומיות כדוגמת משפחות או כפר היא עדיין חזקה. בשנות ה-40 של המאה ה-20 דגלו לאומנים ערבים רבים בא”י בזהות הפוליטית ה”דרום-סורית”.
2 לעניין יחסו של רבין להסכמי אוסלו, ראו: אפרים ענבר, יצחק רבין וביטחון ישראל, (תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, עע. 199-209.
3 ראו: Efraim Inbar and Shmuel Sandler, “The Risks of Palestinian Statehood”, Survival, Vol. 32, No. 2 (Summer 1997), pp. 23–41.
PSR Poll No. 28, June 12, 2008, www.pcpsr.org/survey/polls/2008/p28e.html 4
5 תדרוך של נשיא הרש”פ לצוות העריכה של “א-דוסתור” (עמאן), Al-Dustour, 6 במרץ 2008; MEMRI, Special Dispatch, No. 1861, March 6, 2008.
6 Press Release by United Nations Development Program, Program of Assistance to the Palestinian People, April 1, 2009, www.undp.ps.
7 “Violence in Gaza Calls into Question Plans for a Palestinian State”, London Times, March 4, 2008; Thomas L. Friedman, “Time for Radical Pragmatism”, New York Times, June 4, 2008.
8 Martin Indyk, “A Trusteeship for Palestine”, Foreign Affairs, Vol. 82, No. 3 (May/June 2003)
9 Nancy Birdsall, Dani Rodrik, and Arvind Subramanian, “How to Help Poor Countries”, Foreign Affairs, Vol. 84, No. 4 (July/August 2005), p. 143.
על מדיניות הסיוע של הבנק העולמי והמשך קיום של מצב עוני, ראה:
William Easterley, The Elusive Quest for Growth: Economists’ Adventures and Misadventures in the Tropics (Cambridge: MIT Press, 2001).
10 אפרים ענבר, “עתיד טוב לישראל”, http://jiss.org.il/he/inbar-israel-great-future/
תמונה: U.S. Embassy Jerusalem [CC BY 2.0]